פתח דבר
מונחת בפני תובענה למתן סעד הצהרתי. מלכתחילה הוגשה התובענה בדרך של המרצת פתיחה. בהתאם להחלטתי מיום 2.8.09 הועבר הדיון בתיק לפסים רגילים, והוגשו כתבי טענות מתוקנים בהתאם. מלכתחילה התבקש פסק דין הצהרתי, שיקבע, כי כל הכספים שהגיעו ויגיעו לנתבע 1 (להלן -
כפר ידידיה או
המושב) בגין הזכויות המתייחסות למשק מס' 11 בכפר ידידיה (להלן -
המשק), בנוגע לתקופה שלפני מסירת החזקה במשק לנתבעים 2 ו-3 (להלן -
הנתבעים), שייכים לתובעים. בכתב התביעה המתוקן הוסף לסעד ההצהרתי, שהתבקש, גם תביעה לסעד כספי בסך 213,718.10 ש"ח.
יצוין, כי בהחלטתי מיום 1.5.2008 ולאור עמדת המושב, שהצהיר כי יכבד כל פסק דין שיינתן בתיק, ובלבד שלא יצטרך לשלם יותר מאשר הסכום המיועד לבעלי נחלה אחת, שוחרר המושב מלהתייצב לדיונים בתיק ובהמשך אף לא חויב בהגשת סיכומים. אכן ב"כ המושב התייצב רק לחלק מהדיונים, ואף לא הוגש כתב הגנה מטעמו.
טענות התובעים
התובעים, בני זוג הנשואים זה לזו, הם חברי המושב. משק 11 היה שייך להוריו של התובע 1, שהיו ממייסדי המושב. עוד בטרם ירש התובע 1 את המשק, הפך התובע 1 ל"בן ממשיך" במשק ועבד בו.
בעקבות משבר שחל בענף הצאן, נקלע המשק לקשיים כלכליים ולחובות למושב. המושב הפעיל על התובעים לחצים כבדים לכיסוי החוב. המושב אילץ את התובעים למכור את רובו של המשק. הוסכם, כי התובעים יישארו הבעלים של חלקה 23, שהיתה בעבר חלק מהמשק (להלן -
חלקה 23).
כתוצאה מלחצים אלו של המושב, נחתם ביום 13.12.1990 הסכם מכר (להלן -
הסכם המכר), במסגרתו נמכר המשק לנתבעים. בהתאם להוראות הסכם המכר מסרו התובעים לנתבעים את החזקה בבית, שהיה במשק, וכן את החזקה בכל חלקות המשק ומכסות המים, למעט החזקה בחלקה 23, שבה ממשיכים התובעים להחזיק. החל מיום 25.1.1993 מחזיקים הנתבעים במשק ונוהגים בו מנהג בעלים.
עוד במועד החתימה על הסכם המכר היה ידוע לצדדים, כי צפויים להתקבל תשלומים מגורמים בהתיישבות העובדת, ביניהם חברת "תנובה" (להלן -
תנובה), מי שלה היו מספקים התובעים את התוצרת החקלאית, וכן מבית האריזה "אביב" (להלן -
אביב). בהסכם המכר הוסכם, כי התשלומים הצפויים להתקבל מתנובה, מאביב ומיתר הגורמים, בגין הפעילות שעד למועד מסירת החזקה במשק, ישולמו לתובעים כחלק מזכויותיהם, גם אם יתקבלו בפועל לאחר מועד מסירת החזקה.
התובעים מציינים, כי הכספים, שהיו צפויים להתקבל מתנובה, היו בגין מניות תנובה, שהיו שייכות לתובעים. התובעים קיבלו את מניות תנובה כחלק מהסדר כולל במסגרתו היוותה הקצאת המניות חלק מהתשלום עבור התוצרת החקלאית, שסופקה לה ע"י התובעים.
בסמוך למועד הגשת התובענה, הגיעו למושב כספים לחלוקה בגין מניות תנובה. הכספים מיועדים לבעלי אותם משקים, ששיווקו את התוצרת לתנובה. באסיפה של חברי המושב, שהתקיימה ביום 5.2.2008, הוחלט, כי המושב יעביר לידי המשקים סכום כסף ראשוני, סכום זהה לכל אחד מהמשקים הזכאים, ולא בהתאם לכמות שסיפק כל משק ומשק לתנובה. עוד הוחלט שם, כי חלק אחר של התשלום יועבר למשקים לפי סוג תוצרי כל משק ומשק, ובהתאם לחלקו היחסי של כל משק בתוצרת מאותו תוצר, שסופקה לתנובה על ידי המושב.
התובעים טוענים, שכל הכספים, שנתקבלו מתנובה, מתייחסים לסחורה שסופקה לתנובה בתקופה שלפני מסירת החזקה במשק לנתבעים. לכן התובעים הם אלו שזכאים לקבל כספים אלו. זאת ועוד, התובעים טוענים, כי הנתבעים לא גידלו במשק גידולים חקלאיים ולא שיווקו לתנובה תוצרת חקלאית כלשהי מאז שקיבלו את החזקה במשק. על כן אין הם זכאים לכספים אלו.
עוד טוענים התובעים, כי בדצמבר 2009 חולקו למגדלי הפרחים במושב כספים, שהתקבלו ממניות בית אריזה אביב. התובעים טוענים, כי גם כספים אלו, בסך 808 ש"ח, מגיעים להם.
התובעים פנו למושב בדרישה לקבלת הכספים, אך זה הפנה אותם להסדיר את חילוקי הדעות עם הנתבעים. כאשר פנו התובעים לנתבעים, סרבו הנתבעים להעביר את הכספים לתובעים וטענו, כי הם אלו שזכאים לקבל את הכספים.
התובעים עותרים להעביר להם את הכספים, שהתקבלו עבורם על ידי המושב, בסך של 213,718.10 ש"ח. זאת בצרוף הריבית שנצברה על הכספים מיום קבלתם במושב ועד מועד התשלום בפועל. כמו כן הם מבקשים מתן פסק דין הצהרתי, כאמור לעיל.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים, כי במסגרת הסכם המכר הם רכשו את כלל הזכויות במקרקעין וכן את הזכויות האישיות של התובעים הנובעות מהזכויות במשק.
הנתבעים טוענים עוד, כי נושא מניות תנובה או כספים המגיעים מגורמים אחרים מעולם לא נדון ולא הועלה ע"י מי מהתובעים, לא בשלב המשא ומתן למכירת המשק, לא בעת החתימה על הסכם המכר, ולא בכל עת שהיא במשך כ- 18 שנים, הזמן שחלף ממועד החתימה על הסכם המכר ועד הגשת התובענה. טענתם, המוכחשת, של התובעים בדבר ידיעה או ציפייה כלשהי של הצדדים להעברת תמורה עבור מניות תנובה לתובעים איננה משקפת את כוונת הצדדים בהסכם המכר.
למיטב ידיעתם של הנתבעים, הכספים שהתקבלו אצל המושב הינם בגין מכירת מניות תנובה לצד שלישי ולא בגין תוצרת כלשהיא ששיווק המושב.
זאת ועוד, בעת החתימה על הסכם המכר, היה ידוע לתובעים היטב, כי למושב קיימים חובות גבוהים, והיה חשש בדבר יכולתו של המושב לפרוע אותם. במסגרת הסכם המכר, ובשל מצבם הכלכלי הקשה של התובעים, ניאותו הנתבעים לקחת על עצמם את הסיכון שבנשיאת חלקם היחסי של התובעים בחובותיו של המושב עד לגובה של 25,000$. הנתבעים הסכימו לקחת על עצמם סיכון זה מתוך ידיעה מלאה, שכל זכויות התובעים במשק ובמושב מועברות אליהם.